openglobalrights-openpage-blog

סוגיות של זכויות האדם במסגרת תהליך שלום אינסופי

Jessica Montell
9 October 2014

כבר למעלה משני עשורים שהישראלים והפלסטינים עסוקים במשא ומתן הנפסק ומתחדש חדשות לבקרים ואשר מכונה תהליך אוסלו. רוב הישראלים אומרים שתהליך אוסלו הוא שריד מן העבר, ואינו רלוונטי עוד; אולם הסכמי אוסלו ממשיכים להכתיב את המציאות בשטח. החומות, הגדרות והדרכים העוקפות בגדה המערבית, חלוקת הסמכויות בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בשטחים שהופרדו בצורה מלאכותית לאזורי A, B ו-C ואפילו הרשות הפלסטינית עצמה  - כולם תוצרים של הסכמי אוסלו. יותר מזה, תהליך אוסלו ממשיך לעצב את התודעה שלנו במידה לא פחותה מזו שבה הוא מעצב את המציאות הפיזית סביבנו. הדבר נכון הן לגבי תומכי התהליך והן לגבי מתנגדיו, והוא נכון גם לגבי קהילת זכויות האדם.

ארגונים ישראליים לזכויות האדם משקיעים מאמץ רב בהבחנה בין זכויות האדם לבין אג'נדה פוליטית כלשהי. זכויות האדם, כך אנו טוענים, הן לא עניין של שמאל או ימין. אין זה משנה מה דעתו של אדם על הסכסוך הישראלי-ערבי או על הדרך שבה יש להביא לסיומו, כולם צריכים לתמוך בזכויות האדם האוניברסאליות. לכן ארגונים ישראליים לזכויות האדם אינם קוראים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה – הגישה הפוליטית שעליה מבוסס תהליך אוסלו. אולם, ההיגיון שעליו התבסס תהליך השלום חלחל לתוך תפיסותינו והוא מעצב את עבודתנו מתחת לפני השטח.

דוגמה לכך היא סוגיית ההתנחלויות. ארגונים לזכויות האדם מתנגדים לכל ההתנחלויות ורואים בהן הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית ומקור להפרה נרחבת של זכויות הפלסטינים. אולם, איננו מתייחסים לכל ההתנחלויות באורח שווה. הבנייה המתוכננת באזור E1, התנחלות שעתידה לפצל לשניים את הגדה המערבית ולחסום כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בת קיימא, זוכה להרבה יותר תשומת לב מצד קהילת זכויות האדם מאשר בנייה בהתנחלויות אחרות. ייתכן שמדובר, לפחות באופן חלקי, בצעד טקסט: בהינתן הדאגה המוגברת של הקהילה הבינלאומית באשר ל-E1,  ארגונים לזכויות האדם נוהגים בחכמה כשהם מפיקים את המרב מהתעניינות זו. אולם, ההנחה כי העתיד צופן פתרון של שתי מדינות משפיעה על סדר היום העכשווי של ארגונים לזכויות האדם גם בדרכים אחרות.

Montell_0.jpg

Kati Krause/Flickr (Some rights reserved)

A Palestinian woman looking at a Jewish settlement in the Old City from the roof of her home. Hebron, June 2014.


סוגיית הזכות להשתתפות פוליטית ממחישה זאת היטב. גורלם של הפלסטינים הנתונים תחת כיבוש מוכרע על-ידי הצבא, הכנסת וממשלת ישראל. הפלסטינים אינם מיוצגים כלל במוסדות אלה – על כהונה בהם, אין בכלל מה לדבר. הדרך הפשוטה ביותר לתקן הפרה בוטה זו של הזכות להשתתפות פוליטית היא  לאפשר לכל האנשים הנשלטים על-ידי מוסדות אלה להשפיע על תהליך בחירתם. בהקשר שלנו, זה נשמע כמו אג'נדה פוליטית קיצונית – הדרישה להעניק לפלסטינים זכויות הצבעה בתוך מדינת ישראל נשמעת כמו קריאה לפתרון של מדינה אחת לסכסוך הפוליטי. אבל אפשר גם לטעון טענה הפוכה לגמרי: הדרישה לממש את הזכות להשתתפות אינה פוליטית כלל ועיקר, זוהי זכות אדם בסיסית. דווקא ההימנעות מתיקון מתחייב זה להפרה ברורה של זכויות אדם הזוכות להכרה בינלאומית היא זו שמונעת על-ידי השקפה פוליטית.

ובכל זאת, קהילת זכויות האדם לא דרשה להעניק לפלסטינים את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות ישראליים. הדבר נובע במידה רבה מכך שתהליך השלום מבוסס על ההנחה שהמצב הנוכחי הוא זמני והפלסטינים יזכו בסופו של דבר לממש את זכותם להשתתפות פוליטית במנגנון פוליטי משלהם.

למעשה, עצם התפיסה של הכיבוש כבעל אופי זמני מעצבת את עבודתנו. ארגונים לזכויות האדם משקיעים הרבה יותר זמן בהתייחסות להשלכות הכיבוש (הגבלות שונות, מערכת המשפט הצבאית, אלימות כוחות הביטחון) מאשר בהתייחסות לכיבוש עצמו. אף שהכיבוש הוא אם כל חטאת, איננו פועלים למעשה להפסקתו.

גישה זו מובנת, שכן הפסקת הכיבוש היא משימה פוליטית המחייבת התייחסות לסוגיות החורגות מאוד ממה שנחשב לתחום זכויות האדם: האם ישראל צריכה לשאת ולתת עם חמאס? האם בין הירדן לבין הים צריכות לשכון שתי מדינות או מדינה אחת? ואילו הסדרים יחולו בירושלים? אלו הן סוגיות ליבה, ומבלי לפתור אותן לא ניתן  יהיה להביא לסוף הכיבוש. רק שפתרון כזה חורג מהמתודולוגיות הרגילות של ארגונים לזכויות האדם, המבוססות על בחינת התנהלותן של מדינות אל מול סטנדרטים בינלאומיים.

אבל אם נבחן לאן מובילה דרך זו בסופו של דבר, נגלה שמדובר באבסורד: המשך הטיפול בתסמינים, במקום במחלה עצמה. כיצד ניתן לטפל בשורשיה של הפרת זכויות האדם בשטחים, כלומר בכיבוש, ולהישאר נאמנים לאופיין הא-פוליטי של זכויות האדם?

במאמר שפרסם לאחרונה נעם שיזף הוא מציע לזנוח את הפעילות הפוליטית לקידום פתרון שתי המדינות, ולהתמקד תחת זאת במאבק למען זכויות האדם וזכויות האזרח. אולם, כפי שהדגשתי פה, המאבק לזכויות האדם צריך גם הוא להשתחרר מהיגיון אוסלו, ששינוי המחייב התמודדות עם כמה אתגרים.

ראו לדוגמה את סוגיית הזכות להשתתפות פוליטית שנדונה לעיל. התנועה הפלסטינית הלאומית דוחה מכל וכל את רעיון ההשתלבות בממסד השלטוני הישראלי. במזרח ירושלים, האזור היחיד בשטחים הפלסטיניים שבו מורשים פלסטינים להשתתף בבחירות ישראליות,  רובם ככולם מחרימים את הבחירות לעירייה. עבור ישראלים הפועלים לקידום זכויות האדם, אין זה פשוט להציב את הדרישה להשתתפות פוליטית בראש סדר העדיפויות בעת שהפלסטינים עצמם בוחרים שלא לממש זכות זו.

הדרישה לשוויון מציבה אתגרים דומים. התביעה להעניק יחס שווה לכל האנשים החיים באותו שטח נדמית כברורה מאליה. אולם יישומה בגדה המערבית (כלומר שוויון בין מתנחלים לפלסטינים) מתנגש עם אי חוקיותן של ההתנחלויות על-פי אמנת ג'נבה. כיום דורשים ארגונים לזכויות האדם לפנות את ההתנחלויות. הדרישה לשוויון בין מתנחלים לפלסטינים כרוכה בקבלת המשך נוכחותן של ההתנחלויות בשטח הכבוש.

אני סבורה שניתן להתגבר על מתחים אלה. הדבר מחייב דיאלוג ותיאום בין פעילים ישראלים ופלסטינים, ונכונות לאתגר את ההנחות על פיהן אנחנו פועלים כעת. התוצאה תהיה קהילת זכויות אדם פלסטינית-ישראלית חזקה ואפקטיבית יותר. אין זה ברור כלל שסדר יום של זכויות האדם הכולל דרישה תקיפה לשוויון בטווח המידי עומד בניגוד לאג'נדה הפוליטית ארוכת הטווח של פתרון הסכסוך. למעשה, קידום זכויות והטבות שוות לשתי האוכלוסיות עשוי להתגלות כדרך היעילה ביותר לערער את הסטאטוס קוו של הכיבוש, המושרש עמוק כל כך במציאות שלנו.

Had enough of ‘alternative facts’? openDemocracy is different Join the conversation: get our weekly email

Comments

We encourage anyone to comment, please consult the oD commenting guidelines if you have any questions.
Audio available Bookmark Check Language Close Comments Download Facebook Link Email Newsletter Newsletter Play Print Share Twitter Youtube Search Instagram