בקרב קהילת זכויות האדם בישראל, מתנהל דיון ער על האפשרות להקים תנועת זכויות האדם שתצמח מהשטח (Grassroots movement Ron, Crow and Shannon). זאת כחלק מהרצון, שהתגבר בשנים האחרונות, לבנות אסטרטגיות פעולה שתחבר את הזרם המרכזי בציבור הישראלי לשיח זכויות האדם. חלק מהמכשולים הניצבים בפנינו דומים לאלו הניצבים בפני קהילת זכויות האדם הגלובלית, ואילו חלק ייחודיים למרחב הספציפי בו אנו פועלים.

המונח זכויות אדם מוכר היטב בישראל, אך הכרות לא מביאה בהרח לתמיכה. בסקר שהזמינה הקרן החדשה לישראל בשנת 2004, כמחצית מהנסקרים אמרו כי על ממשלת ישראל לפעול יותר כדי לכבד את זכויות האדם של האזרחים במדינה. לעומת זאת, קבוצה קטנה הרבה יותר, כ-30% בלבד, ציינו שהממשלה אינה עושה די על מנת להגן על זכויות האדם של הפלסטינים, בעוד ששליש נוסף מקרב הנשאלים אף טען כי הממשלה עושה יותר מדי כדי לכבד את זכויות הפלסטינים. זאת למרות המציאות בה יחסה של ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים הוא קשוח ומגביל הרבה יותר מכפי שהוא כלפי האזרחים במדינת ישראל.

התמיכה הנמוכה בזכויות אדם עבור הפלסטינים נותרה בשיעור דומה למעלה מעשור: בעוד שכשליש מהאוכלוסייה מסכים שבכפוף למציאות הנתונה יש צידוק שארגון ישראלי יתמקד בזכויות האדם של הפלסטינים, בין שליש למחצית מהאוכלוסייה מביעים עוינות מתמדת כלפי ארגוני זכויות אדם כשלעצמם ובמיוחד כלפי שמירה על זכויות אדם של הפלסטינים בשטחים. כ-15-20% מהישראלים מביעים תמיכה בעבודתו של ארגון "בצלם", שהוא ככל הנראה המותג המזוהה ביותר בישראל עם המאבק על זכויות האדם. ייתכן שמחוץ לישראל 20 אחוזי תמיכה נחשבים לשיעור תמיכה נמוך, אך ישראלים התומכים בנו מופתעים לטובה לדעת שעומד מאחרינו ציבור כה משמעותי.

מקור אחד לתחושת העוינות כלפי בצלם הוא שזכויות האדם נתפסות כבעלות מתח מובנה ואף מתנגשות עם צרכי הביטחון. כך שהתמיכה בזכויות האדם של הפלסטינים, הנתפסים כאוייב על ידי חלקים רבים בציבור, מתקבלת כפגיעה בזכות לבטחון של תושבי ישראל: הביקורת של ארגוני זכויות האדם, המופנית בדרך כלל כלפי ההתנהלות של כוחות הבטחון נתפסת כמחלישה את כוחם ועל ידי כך מחלישה את אפשרות ההגנה על הבטחון של ישראל. התחושות של הציבור אינן נטולות בסיס, כי כוחות הבטחון והממשלה מצדיקים הפרת זכויות האדם של הפלסטינים לא פעם בטענה של כורח בטחוני.  מכאן שאין זה מפתיע שישראלים תומכים  במדיניות של הרשויות הטוענת להבטחת בטחונם אפילו בידיעה שיש בה כדי לפגוע בזכויות האדם של הפלסטינים.

הציבור הרחב כמו מקבלי ההחלטות משמיעים את הטענה שארגוני זכויות האדם לא רגישים מספיק לשיקולי הבטחון של אזרחים ישראליים. ואולם, במקום להתמודד עם הטענות שיש דרכים חלופיות לשמירה על הבטחון בלי פגיעה בוטה וגורפת בזכויות האדם מעדיפים לא פעם מקבלי ההחלטות לנצל את תחושת הפחד האמיתית של הציבור כדי למנוע דיון ציבורי אמיתי וכדי להדוף כל ביקורת על פגיעה בזכויות האדם.

כמו במקומות אחרים גם בישראל קיים קשר בין עמדות בציבור לגבי זכויות אדם לבין הזהות הדתית, המעמדית והאתנית וכמובן השיוך הפוליטי של האוחזים בעמדות. על פי הסקרים שערך בצלם בקרב הציבור היהודי, אלו המביעים תמיכה בזכויות האדם נמצאים באופן מובהק באגף השמאלי של המפה הפוליטית, בעלי השכלה גבוהה ובעלי הכנסה ממוצעת ומעלה. אחוז גבוה מהם יחסי הם אשכנזים (למעט הדור הראשון מממדינות ברית המועצות לשעבר) וכאלה שהמגדירים את עצמם חילונים או מסורתיים. כמובן שיש הצטלבויות מורכבות בין שלל זהויות אלו וקצרה היריעה במאמר זה כדי לפרט את הגורמים ההיסטוריים, פוליטיים וסוציולוגיים המשפיעים על עמדותיהן של קבוצות שונות בציבור בנוגע ביחס לזכויות האדם. השאלה הרלוונטית כאן היא: בהתחשב בגורמים הללו, האם ניתן להרחיב את בסיס התמיכה בזכויות אדם בישראל?

הכיבוש הצבאי והסכסוך המתמשך הם לבטח מכשול משמעותי. אינני חושבת שנצליח לגייס את מרבית הציבור בישראל להגן על זכויות האדם של הפלסטינים, בהתחשב בעובדה שהם נתפשים כ"אחר" ואף האויב. אך הסכסוך המתמשך והמציאות הצבאית אינם המכשול היחיד.

אחד הדברים שלמדנו עד כה בניסיוננו להרחיב את קהל התומכים שלנו, הוא שישראלים אינם חולקים את עמדתנו לא רק משיקולי ביטחון ולא בהכרח מתוקף היותם גזענים, לאומנים, שוביניסטיים או קיצונים מבחינה דתית. חלק מאי ההסכמה נובע גם מכך שהמסגרת הנורמטיבית והשיח של ארגוני זכויות האדם מנכרים בשפתם ובמסריהם חלקים רבים בציבור. התחושה היא שאנו מתנסחים בשפה משפטית מרוחקת ומנותקת מהמציאות המקומית, ומציגים תפיסה שמבטלת את חשיבותן של הדת והמסורת והערכים הנשענים עליהם. בכל הכנות, אינני יכולה להדוף את הטענות הללו מבלי להסכים שיש בהן אמת מסוימת.

באיזו מידה ניתן לשמור על מחוייבותנו הבלתי מתפשרת לערכים אוניברסליים של זכויות אדם ובה בעת להתיחס לטענות הללו? אין לכך תשובה אחת ואין דרך אחת. שלב הכרחי הוא לרצות להגיע למקום בו השיח של זכויות האדם והמסרים של בצלם יאפשרו ליותר אנשים להתחבר אליהם ולהרגיש נוח אתם. נסיון כזה הוא השם שבחר לעצמו הארגון שאני עומדת בראשו: בצלם - הפסוק מספר בראשית, המתאר את בריאת האדם מתאר את חשיבותו העליונה של אדם בכך ש"בצלם אלוהים" ברא אותו. אותו פסוק הוא המקור התנ"כי לקביעה בהכרזה האוניברסלית של זכויות האדם ש"כל בני האדם נבראו שווים בכבודם ובזכויותיהם". כך שגם בשם "בצלם" וגם בהנמקה הערכית להכרזה האוניברסלית יש חיבור ישיר לשיח זכויות האדם שענפיו אוניברסליים אך שורשיו נעוצים עמוק במקורות המקראיים.

הפעילות של ארגוני זכויות האדם מול הגורמים הקובעים והמשפיעים ישירות על המדיניות בישראל – הן מול גורמים ישראליים והן מול גורמים בינלאומיים תמשיך להוות אסטרטגיה מרכזית עבור התנועה למען זכויות האדם. אולם ובמקביל אני מאמינה כי קהילת זכויות האדם בישראל  יכולה וצריכה לפעול לטובת הרחבה וגיוון בסיס התמיכה שלה. כדי לעשות זאת נדרש מאיתנו לצאת מהמרחב המוכר אליו הורגלנו ובו נוח לנו לפעול. לא מדובר רק באריזה חיצונית טובה יותר של המסרים שלנו; אם אנו רציניים בכוונתנו להגיע לקהלים רחבים יותר, עלינו להיכנס עמם למסגרת של דיאלוג כן, המבוסס על ההבנה שגם אנו פתוחים להשתנות. במרחב העויין בו פועלים ארגוני זכויות האדם בישראל, פתיחות (ואף פגיעות) כזו אינה עניין של מה בכך, אך לעניות דעתי, היתרונות בה גבוהים לאין שיעור מהסיכונים.