openGlobalRights-openpage

זכויות אדם, בני אדם וישראל

כפרויקט פוליטי גלובלי, לזכויות אדם יש תהודה נמוכה בקרב יהודים ישראלים. בשעה שישראל ממשיכה להתעמת עם נורמות בינלאומיות, מה עשוי להטות את הכף? תגובה למאמרה של ג'סיקה מונטל. English ,العربية

Ian S. Lustick
30 August 2013

ברוב העולם, האליטות ואפילו ציבורים רחבים בקרב ההמונים רואים בזכויות אדם "דבר טוב", דבר בו הם תומכים והיו רוצים לראות אותו נאכף. כך עולה בבירור מהמחקר של רון, קרואו וגולדן (Ron Crow and Golden)  העוסק בקשרים הנפוצים בין שפת זכויות האדם, העובדים למענן והארגונים הפועלים בשמן. בין אם אלו המביעים תמיכה בזכויות אדם יסכימו או לא בנוגע למשמעות המדויקת שיש לכך בארצם, או האם יש להגן על האנשים ו"הזכויות" שבארגונים כמו "אמנסטי" או Human Rights" Watch"  חושבים שיש להגן עליהם, הן שאלות נפרדות.

בסרטו של דסטין הופמן "איש קטן-גדול" (Little Big Man), השורד האחרון בשבט נשאל כיצד כינו חברי השבט איש את רעהו. תשובתו הייתה "בני אדם". וכך זה במרבית השבטים. זכויות אדם הן טובות כל עוד מובן כי הן אינן חלות על אלו שהם לא "אנחנו" כיוון ש"הם" לא באמת אנושיים. ייתכן ובאמת נצפה שתומכי הרפובליקה האסלאמית של איראן או שלטונו הכוחני של פוטין ברוסיה, תומכי המורשת של צ'אווס בוונצואלה או הממשלה המלזית, יתמכו בחיזוקן של זכויות אדם. עם זאת הם לא מתכוונים שיש להגן ביתר שאת על הזכות להליך הוגן, לחופש מצפון או לחופש ביטוי ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות, מוצאם האתני או נטייתם המינית של פרטים מסוימים.

הניתוח של ג'סיקה מונטל המצביע על הקושי בעבודת זכויות האדם בישראל הוא מרשים כיוון שהוא מראה כי אפילו לרעיון של "זכויות אדם" במובן הצר ביותר שלו, המדבר על הכבוד הבסיסי של הממשלה כלפי הפרט, אין הסכמה הגמונית בציבור הרחב. ייתכן וישראל היא מקרה נדיר, אך כפי שהיא מציינת, עבור ישראלים- או לפחות עבור 76% מהם שאינם ערבים- זכויות אדם אינן נתפסות כניטרליות מבחינה פוליטית. בעיניהם זכויות אדם הן נשק פוליטי המשמש ככלי ניגוח בשבט הישראלי-יהודי של "בני האדם" ואיננו מכוון כלפי אויביהם.

בסתיו של שנת 2010, חוקרת אמריקאית שעשתה דרכה לכנס באוניברסיטה העברית בירושלים, עוכבה בידי צוות הבידוק הביטחוני הישראלי בשדה התעופה בלונדון ועברה בדיקה פולשנית ומשפילה. רק לאחר התקרית פרסמה חברת התעופה אל על התנצלות והציעה לה פיצוי עבור התקרית המביכה. מאוחר יותר הסבירו גורמים רשמיים במחלקת הביטחון לעיתון "הארץ" כי היא עברה את הבידוק הקפדני כיוון שהיא זוהתה בטעות כפעילת זכויות אדם בשם זהה.

כפי שמסבירה מונטל, חלק מהסיבה לעוינות הרבה שמפגינים ישראלים רבים נגד זכויות אדם טמונה בחוסר הביטחון שהם חשים כתוצאה משנים רבות של מצור מצד שכניהם באזור שמסרבים לסלוח על העוולות שהם מרגישים שנגרמו להם כפועל יוצא מפעולות ישראל והתנועה הציונית. על אף שמוסלמים רבים במזרח התיכון מכירים בישראל כעובדה קיימת, הם דוחים את הרעיון בשמו ישראל הוקמה והפעולות שננקטו כדי להבטיח את קיומה. מונטל מייחסת חלק מהקשיים שניצבים בפני ארגוני זכויות אדם, כולל הארגון שהיא עומדת בראשו – "בצלם", לחוסר הרגישות המופגנת מצד עמיתיה- פעילי זכויות האדם. "הם לא עושים מספיק" היא טוענת, כדי לנסות ולפתח שפה משותפת עם אלו שעולם הערכים שלהם נשען על בסיס דתי, אלו שאינם מאמצים את הגישה המשפטית והליברלית המנסה להנחיל זכויות פרט אוניברסליות כערך בסיסי.

ולמרות זאת, כיוון שהרעיון של זכויות אדם אוניברסליות מושתת על דוקטרינה פוליטית – ליברליזם- לפעול למען זכויות אדם זה בהכרח ענין פוליטי. ולכן, עובדה זו לבדה הינה מספיקה כדי להוכיח שגישה מרוככת של פתיחות ונגישות כלפי הישראלי היהודי המסורתי כפי שמונטל מדברת בעדה איננה יכולה להצליח.

כאשר יהודים ישראלים יראו שקידום זכויות אדם משרת את האינטרסים שלהם הם יתמכו בקידומן. רק כשיהודים ישראלים יחושו באמת שחייהם וחיי יקיריהם מאוימים בידי הפרות של זכויות אדם המבוצעות על ידי ממשלה שמתעמרת בהם מכוח סמכותה, הם יסכימו להקשיב ולתמוך בארגונים כמו "בצלם". אנשים המעוניינים ליצור מחויבות לזכיות אדם בישראל צריכים לשכנע את הציבור היהודי בישראל שגם הוא ייפגע כתוצאה ממשטר מדכא המפעיל מדיניות נוקשה כלפי אזרחיו על בסיס של לאום, אמונה דתית, נטייה מינית או עמדה פוליטית.

בעת הנוכחית לעומת זאת, מרבית האליטות והציבור הרחב בישראל אינם חשים כך. הם חשים ובאופן די מוצדק, שהעולם מאוחד נגד המדיניות של ארצם ובדרך עקיפה גם נגדם. מציאות זו הופכת את הפעילות למען זכויות אדם בישראל לבלתי אפשרית כעת אבל ייתכן והיא תתאפשר בעתיד.

זהו העיקרון המנחה את תנועת ה-BDS המנסה לגייס את הערכים העומדים בבסיסם של זכויות אדם נגד המדיניות שנוקטת בה ישראל. זה נכון שישנן אוכלוסיות אחרות בעולם הסובלות יותר מהפלסטינים ממצב מתמשך של מלחמה, גילויי גזענות ועוולות אחרות. כך היה גם שהעולם מיקד את דעת הקהל בנוגע למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה והעוולות שהוא גרם לאזרחים הלא לבנים במדינה. עובדה זו מסייעת להסביר מדוע ישראל היום, ממש כמו דרום אפריקה בשעתה, היא מטרה לקריאות חרם, הליכים משפטיים ברמה הבינלאומית וקמפיינים של דה-לגיטימציה, זו הייחודיות שבשני המקרים הללו והאתגרים שהם מהווים לתרבות הפוליטית הגלובלית.

לדרום אפריקה הייתה את התעוזה להתהדר בעליונות גזעית עבור לבנים בעולם שהתפכח והגיע להסכמה כי את הגזענות יש להוקיע. ישראל באופן דומה, מקיימת את משטר הכיבוש הצבאי הארוך ביותר והכי מעורר מחלוקת על פני כדור הארץ, והיא עושה זאת בעולם שרואה השתלטות על קרקע באמצעים מלחמתיים כבלתי מתקבלת על הדעת. ישראל מראשיתו של הכיבוש נקטה בצעדים של התנחלות, החרמת קרקע וסיפוח של שטחים.

כאשר היא בוחרת להתנגש חזיתית עם נורמות מוסמכות בינלאומיות, ישראל ממש כמו דרום אפריקה, צועדת לעבר בידוד. ועם זאת, בעודה צועדת בשביל הזה, מרבית מתושביה היהודים מסרבים להבין מדוע. עד שהם יתחילו להפנים שהמדיניות של ישראל ולא אנטישמיות היא שורש הבעיה, אין סיכוי שיהיה שיפור ממשי בחייהם או בחיי הפלסטינים. ועד שזה יקרה, אין סיבה לקוות כי מרבית היהודים בישראל יפנימו את הטענה שפעילות למען "זכויות אדם", שכעת נתפסת כמכוונת נגדם, היא למעשה פעילות שיש לתמוך בה. 

EPlogo-ogr-3.png

Had enough of ‘alternative facts’? openDemocracy is different Join the conversation: get our weekly email

Comments

We encourage anyone to comment, please consult the oD commenting guidelines if you have any questions.
Audio available Bookmark Check Language Close Comments Download Facebook Link Email Newsletter Newsletter Play Print Share Twitter Youtube Search Instagram