השנים האחרונות הולידו גל של מחקרים שבחנו עמדות ציבוריות כלפי סוגיות של זכויות אדם, החל בעמדות ביחס להפרות ספציפיות של זכויות האדם, וכלה בעמדות כלפי ארגונים לזכויות אדם.

אולם, נקודת מבט אחת בלטה בהעדרה מהמחקר: זו של אנשי כוחות הביטחון של המדינה. סכסוכים בני זמננו מתנהלים בדרך כלל בקרב אזרחים, באזורים עירוניים צפופים או באזורים כפריים מרוחקים. לחיילים המשתתפים בעימותים אלה נשקפת לפיכך סכנה מוגברת להיות מעורבים בהפרות של זכויות אדם או עדים להן. כיצד משפיעה חוויית הלחימה על עמדותיהם של חיילים כלפי אזרחים, ארגונים לזכויות אדם ויישוב סכסוכים?

שאלות אלה הן חשובות, שכן חיילים לשעבר הם לעיתים קרובות קבוצה רבת השפעה, אם בשל מספרם הרב ואם בשל האמינות המיוחסת להם בכל הנוגע לסוגיות ביטחון.

מעצבי מדיניות נוטים לראות בלוחמים לשעבר גורמים העלולים לערער את יציבותם של הסדרים, שכן כישוריהם והנגישות שלהם לכלי נשק ולרשתות רלוונטיות מגבירה את הסיכון שיינקטו אלימות. תפיסה זו הובילה לגיבושן של תכניות רבות לפירוק לוחמים מנשק ושילובם מחדש בחברה (DDR). האו"ם רואה בתכניות אלה צעד חיוני לייצובן הראשוני של חברות ששוסעו על-ידי מלחמה. אולם, הראיות לביסוסה של תפיסה זו הן חמקמקות. הערכת ההשפעה של לחימה על עמדות כרוכה בבעיה מתודולוגית מהותית, שכן  אנשים ההופכים ללוחמים עשויים להחזיק, מלכתחילה, בעמדות שונות מאלה שאינם הופכים ללוחמים. אם אכן קיים הבדל כזה מראש, הדבר יקשה על בידוד השפעות הלחימה עצמה על עמדות פוליטיות.

במחקר שפורסם בכתב העת "International Organization" חקרנו את השפעותיו של שירות ביחידות קרביות על עמדות כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכלפי ארגוני זכויות האדם בקרב יוצאי הצבא הישראלי. עמדותיהם של לוחמים-לשעבר הן סוגיה משמעותית בפוליטיקה הישראלית, שכן בשל חוק גיוס חובה לוחמים לשעבר מהווים מגזר משמעותי בציבור.

Israeli soldiers drill for urban combat

ערכנו סקר מקוון בהשתתפות 2,334 יוצאי צבא ישראלים, ששירתו בתפקידים קרביים או עורפיים בין השנים 1999 ו-2012. על הבעיות המתודולוגיות הנוגעות להשוואה בין עמדותיהם של לוחמים לעמדות של מי שאינם לוחמים התגברנו באמצעות שימוש בטכניקות סטטיסטיות המשתמשות במשתנה עזר, במקרה זה, כשירותם הרפואית של יחידים לשירות קרבי. כיוון שכשירות רפואית מאפשרת לחזות שירות קרבי אך לא עמדות פוליטיות, יכולנו לבודד את השפעות הלחימה מהשפעותיהם של גורמים אחרים המעצבים מלכתחילה את החלטתם של חיילים להתגייס ליחידות קרביות.

שאלנו את משתתפי הסקר על עמדותיהם לגבי מגוון נושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדוגמה, האם, במסגרת משא ומתן על הסכם שלום, הם היו מוכנים לשקול נסיגה משטחי הגדה המערבית, חלוקת ירושלים, או פיצויים לפליטים פלסטינים. כמו-כן שאלנו האם המשיבים מאמינים שהפלסטינים הם פרטנרים לשלום, איזה פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מועדף עליהם והאם הם תומכים בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. לבסוף, שאלנו האם יש להגביל בחוק את פעילותם של ארגונים ישראליים לזכויות האדם, כגון בצלם והאגודה לזכויות האזרח בישראל, המדווחים באורח סדיר על הפרת זכויותיהם של פלסטינים בשטחים הכבושים (כפי שהוצע לאחרונה בכנסת), או לאפשר להם לפעול באורח חופשי.

התקופה שחקרנו כללה שני סוגים שונים מאוד של חשיפה קרבית: האינתיפאדה השנייה, והשנים שלאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה בקיץ 2005. במהלך האינתיפאדה השנייה, חיילים קרביים בילו כמעט את כל שירותם בגדה המערבית וברצועת עזה, ונחשפו לרמות גבוהות של אלימות כמבצעים, קרבנות, ועדים. לעומת זאת, בשנים שלאחר מכן, המגע של לוחמים עם פלסטינים היה קצר בהרבה ופחות ישיר. על-פי נתוני הארגון הישראלי לזכויות אדם בצלם, מספר ההרוגים הישראלים בין השנים 2006 ו-2012 צנח ב-90% לעומת התקופה שקדמה לכך. על אף שמספר ההרוגים הפלסטינים נותר גבוה, רבים נהרגו בתקיפות אוויריות ובהפגזות ישראליות ולא מידי כוחות קרקעיים שפעלו בקרבת מקום. מסגרת הזמן של 1999 עד 2012, אפשרה לנו אם כך להעריך אם רמת האינטנסיביות של הפעילות הקרבית עיצבה את עמדותיהם של הלוחמים.

מצאנו כי ככלל, חיילים קרביים לשעבר ששירתו באינתיפאדה השנייה תמכו פחות, באופן מהותי ומובהק, ביישוב הסכסוך בדרכי שלום לעומת חיילים ששירתו באותה תקופה בתפקידים עורפיים. בממוצע, לוחמים לשעבר תמכו פחות בנסיגה משטחים כחלק מהסכם שלום, האמינו פחות כי פלסטינים הם פרטנרים לשלום וצידדו פחות בפתרונות פייסניים לסכסוך.  כמו כן, הם תמכו באופן גדול משמעותית בבהתנחלויות בגדה המערבית ודירגו עצמם כניציים יותר על הרצף הפוליטי שבין ימין לשמאל. לבסוף, נראה כי הם תומכים יותר בהגבלת פעילותם של ארגוני זכויות אדם, אם כי הבדל זה היה פחות מובהק סטטיסטית.

ההשתתפות בפעילויות צבאיות אינטנסיביות נגד פלסטינים, פנים אל-פנים, היא שהובילה לספקנות מוגברת ביחס לנושאים הנוגעים לזכויות אדם. לעומת זאת, עמדותיהם של לוחמים לשעבר, ששירתו אחרי שנת 2005, אינן שונות במידה מהותית מאלה של חיילים ששירתו בתפקידים עורפיים. במילים אחרות, ההשתתפות בפעילויות צבאיות אינטנסיביות נגד פלסטינים, פנים אל-פנים, היא שהובילה לספקנות מוגברת ביחס לנושאים הנוגעים לזכויות אדם.

מצאנו גם שלוחמים לשעבר מהאינתיפאדה השנייה נוטים באופן מהותי ומובהק לבחור במפלגות פוליטיות ימניות יותר. ההבדל היה גדול למדי והוא מתבטא בתזוזה ימינה בסדר גודל של קטגוריה שלמה על רצף פוליטי של תשע קטגוריות מימין-לשמאל. זוהי גם תוצאה יציבה מאוד, שנשמרה לאורך עשור כמעט לאחר השחרור מהשירות הצבאי. אנו מעריכים ששמונה מחזורים של לוחמים ששירתו במהלך חלק מהאינתיפאדה השנייה או לכל אורכה מתבטאים בחמישה עד שישה מנדטים בכנסת, מספר שעשויה להיות לו השפעה ניכרת על הזירה הפוליטית הישראלית המקוטבת.

מדוע חשיפה אינטנסיבית ללחימה גורמת להקשחה כה משמעותית של עמדות פוליטיות? ממצאנו  מצביעים על-כך שלוחמים לשעבר נוטים יותר ממי ששירתו בתפקידים עורפיים להחזיק בדעות שליליות כלפי פלסטינים, וכן כי הם נוטים יותר להאמין שסיום הכיבוש הצבאי בגדה המערבית יהווה סכנה קיומית לביטחונה של ישראל. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם מחקר שנערך בתחום הפסיכולוגיה החברתית והמקשר הן דעות קדומות והן תחושת איום לגישות עוינות כלפי האחר ולתמיכה בהתנהגות תוקפנית. ממצאים אלה יכולים להסביר מדוע לחימה אינטנסיבית מצמצמת, בממוצע, את התמיכה בפתרונות המושגים באמצעות משא ומתן ופשרה.

למחקר שערכנו יש השלכות הן על היחסים הישראליים-פלסטיניים והן על יישוב סכסוכים באופן כללי. בהקשר הישראלי, עולה ממנו כי לגיוס חובה יש השפעות פוליטיות מרחיקות לכת שלא תועדו או הובנו דיין. יחידים העוברים תהליך של חִבְרוּת לתוך סכסוך אלים בתקופות מעצבות של חייהם עשויים להיות מושפעים עמוקות מהתנסות זו בדרכים רבות, לרבות בעמדותיהם הפוליטיות והתנהגותם. בהינתן ממדיה והשפעתה של אוכלוסיית הלוחמים-לשעבר בישראל, יש להביא את הדבר בחשבון במסגרת מאמצים להשגת הסדר.

באופן כללי יותר, ממצאינו מדגישים את חשיבותן של תכניות לשילוב מחדש של לוחמים לצמצום עוינות בין-קבוצתית, לטיפוח כבוד לזכויות האדם וליצירת בסיס לשלום יציב ובר-קיימא.