לאומיות, היא סוג של שבטיות, ולעתים קרובות אף מהווה יריבות למהות האמיתית של זכויות האדם, ההומניטריות וההומניות. לאומיות גורמת ברוב המקרים להעדפת רצונותיה ושלומה של קבוצה אחת על פני קבוצה אחרת.

מאמריהם מעוררי המחשבה של ג'סיקה מונטל ואיאן לוסטיק העוסקים בגישות יהודיות כלפי מערכת זכויות האדם מדגישות עובדה זו ביתר שאת. מונטל, העומדת בראש אחד מארגוני זכויות האדם המוערכים והאמינים ביותר בישראל, “בצלם", מתארת את העוינות הרבה שיהודים בישראל מפגינים כלפי ארגוני זכויות אדם וזכויות הפלסטינים. לדבריה, עבור שליש עד מחצית מהאוכלוסייה בישראל עבודת זכויות האדם אינה נתפשת כמלאכה אוניברסלית. עבורם, מדובר בעבודה שעוסקת בעיקרה בחיזוק טענת הפלסטינים כנגד מדינת ישראל, ומאיימת על ביטחונה של ישראל והאומה הישראלית. עבור אותו ציבור, ביטחון ישראל מצריך ואף מצדיק את הפרת זכויותיהם של הפלסטינים. בהתאם להיגיון הלאומני הזה, זכויותיהם של הפלסטינים אינן חשובות כמו זכויותיהם של הישראלים. זה "אנחנו" או "הם".

ישראלים כמובן אינם יוצאי דופן בכך שהם מחזיקים בדעות בעלי אופי לאומני ובדעות קדומות. בארה"ב -השכבה הפוליטית כמו גם מרבית הציבור- מעדיפים את מה שמכונה "האינטרסים שלנו" גם אם הם עטופים בצדקנות הומנית המדברת על הפגנת רוחב לב כלפי העולם.

בשנים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל, כאשר האו"ם והאמנה למען זכויות האדם היו עדיין בחיתוליהם, תומכי התנועה הציונית שישבו בארה"ב ומחוצה לה פעלו במרץ ובנחישות ודחקו בנשיא ארה"ב דאז, הארי טרומן, לתמוך במטרתם. מוטיב חוזר שנשמע בקרב אותם פעילים היה הצורך ההומניטרי לסייע ליהודים עקורים שסבלו מזוועות מלחמת העולם השנייה. הם דרשו שפלסטין, אז עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי, תפתח את שעריה ל-100,000 מהגרים יהודים.

טרומן, שהיה להוט לזכות ב"קול היהודי", הפציר באופן קבוע בבריטניה להנפיק 100,000 אשרות כניסה לפלסטין עבור יהודים. אנשי יחסי הציבור של טרומן מסגרו את פועלו של הנשיא עבור הציונים כ"ניסיון לענות על הצרכים ההומניטריים בעולם", וזהו הנוסח בו השתמש מזכירו של הנשיא במכתב תשובה ללוביסט ציוני בשנת 1946. סקרי דעת קהל שנערכו בארה"ב באותה תקופה הראו כי רוב האמריקאים תומכים בפתיחת שערי פלסטין בפני יהודים. אך בה בעת, הם הביעו את התנגדותם להפוך את ארצם למקום מקלט עבור אותם פליטים מתוך חשש כי זרם של מהגרים עניים יטיל עול על הכלכלה האמריקאית.

במהלך כל הדיונים הללו נעדרת קליל כל התחשבות בהשלכות של המדיניות הזו על התושבים הערבים ילידי פלסטין. הפלסטינים מצדם לא ניסו לקדם את תביעתם לעצמאות. בעיניהם היא נתפשה "כזכות טבעית" המוצדקת בישיבה ארוכה ומתמשכת של אלפי שנים בפלסטין. דובריהם הכירו בזוועות שחוו היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, אך כיוון שמקורו של הפשע כנגדם הוא באירופה, הם האמינו כי על אירופה מוטלת האחריות לספק פתרון למצוקתם, ולא פתרון שיבוא על חשבונם של הפלסטינים.

אך עבור טרומן ואמריקאים רבים, לאומיות יהודית הייתה חשובה יותר. תביעתם של היהודים גברה על זו של הפלסטינים , ומדינה ליהודים בלבד נוסדה בשנת 1948. בכל כך הרבה מקרים לאורך ההיסטוריה לאומיות נהפכה לאויבן של זכויות האדם האוניברסליות. לפי הנתונים שמציגה מונטל, הלאומיות הישראלית מונעת מחלקים נרחבים באוכלוסייה לאמץ תפישה הומנית המגנה ומטפחת את זכויות האדם (לצדק, לחופש ולביטחון) עבור כלל בני האדם. כולל הפלסטינים. לדעתה של מונטל התגובה הנדרשת לאתגר הניצב בפניה כפעילת זכויות אדם היא להסב תשומת לב רבה יותר למצוקות פנימיות. 

תגובתו של איאן לוסטיק לדילמה הזו שונה בתכלית ומתמודדת ישירות עם אופייה הלאומני. מה שהוא מציע לעוסקים במלאכת זכויות האדם בישראל הוא "לשכנע את הישראלים היהודים שגם הם יסבלו ממדיניות של משטר המדכא את נתיניו". המסר שלדעתו של לוסטיק, פרופסור למדע המדינה, יהיה המשכנע ביותר הוא "אל תפרו זכויות של אחרים כי זה פוגע בנו". "בנו" מתייחס במוצהר ל"ישראלים יהודים", שבאופן מובהק ובלתי מעורער נאמנים לאינטרסים שלהם.

במקום לקדם את הערך ההומני הרחב בקרב ישראלים יהודים, פעם נוספת נעשה שימוש במושגים של "הם ואנחנו", תוך התעלמות מהתביעות, הזכויות וצלם האנוש הפלסטיני. למען ההגינות, יש לציין כי מונטל ולוסטיק נוקטים בעמדה פרגמטית בנוגע לזכויות אדם בישראל, המתבססת על ניסיונם והאופן בו הם מבינים את החברה היהודית בישראל. 

במקום לפנות למכנה שוביניסטי לאומני, מדוע לא לדרוש ללמד במערכת החינוך הממלכתית תכנים שמקדמים תפישה אוניברסלית של זכויות אדם בישראל? האם גם זה ייחשב צעד פרגמטי? יש מדינות תורמות רבות שמשתוקקות לממן חינוך לזכויות אדם מחוץ לארצן, מדוע לא בישראל?