אם אנושיות וכבוד האדם הם המקור לזכויות אדם, אמונה בשוויון לכל היא נקודת מוצא טובה לקידום הזכויות הללו. כל עוד נעדרת אמונה כזו או שהיא שברירית מדי, הזיקה לארגוני זכויות אדם תמשיך להיות נחלתם הבלעדית של בני המעמד הגבוה. למעשה, כדי להפוך את זכויות האדם לחלק מהתרבות, על ארגוני זכויות אדם להבין את המאפיינים הייחודיים של הקהילה בה הם פועלים. זוהי נקודת הפתיחה עבור יצירת שינוי משמעותי. אם זכויות האדם מבוססות על גזע, או נתפשות כפריבילגיה השמורה לדת מסוימת, ארגוני זכויות אדם לא יצליחו להשלים את משימתם. כאשר דנים באתגרים העומדים לפתחם של ארגוני זכויות האדם בישראל, השאלה הראשונה אליה צריך להתייחס היא בדבר קיומה של אמונה משותפת בערך השוויון.

בשלהי 1998, עבדתי בחברה ישראלית המתמחה במערכות חימום והסקה מרכזית. יום אחד, בעת עבודתי בבית ישראלי בירושלים, בעלת הבית שהתייחסה אליי כאילו הייתי פועל חסר שכל, ניהלה איתי שיחה פוליטית. לא ניתן באמת לכנות זאת דיון כיוון ששליטתי בשפה העברית הייתה מוגבלת למדי. אך בעיקר לא ניתן היה לנהל דיון כיוון שהיא רק רצתה להגיד לי כמה רעים הם המנהיגים שלנו. היא תקפה את הרשות הפלסטינית והנהגתה, במיוחד את היו"ר דאז ערפאת. היא ניסתה לשכנע אותי שכל המנהיגים הפלסטיניים מושחתים ושלא ניתן לסמוך עליהם.

על אף שמעולם לא תמכתי במדיניות שהוביל עראפאת, כולל ההתנהלות הכלכלית של הרשות תחת הנהגתו, הערותיה היו פוגעניות. באותה העת, רה"מ בנימין נתניהו עמד בפני אישומים של שחיתות. אז כשרציתי לסיים את ההשתלחות שלה אמרתי, “אם ערפאת הוא מושחת אני משוכנע כי הוא איננו הפוליטיקאי המושחת היחידי. “למה את מתכוון?" היא שאלה. ואני השבתי, “מה עם ראש הממשלה שלכם נתניהו, האם הוא איננו מושחת?”.

לאחר שהתעשתה מההלם הקל שאחז בה, היא החלה לצעוק. היא קראה לבעלה שישב בסלון וסיפרה לו מה אמרתי לה, גם הוא התרגז. הם ביקשו ממני לעזוב את ביתם. בעל הבית צלצל למעסיק שלי וביקש ממנו לשלוח נהג שיבוא לאסוף אותי בתוך עשר דקות, ואם לא הם יקראו למשטרה.

כשבוע מאוחר יותר פוטרתי מהחברה בה עבדתי ולא נאמר לי מדוע. מאוחר יותר, חברים שעבדו איתי סיפרו לי שהמשפחה חשבה שאני פלסטיני המהווה סכנה, וכך גם החברה שהעסיקה אותי.

בעת שהבעל והאישה צעקו וקיללו, הם שבו ואמרו "מי אתה? אתה אפס...” עבורי המסר היה ברור: אין לי זכות לדבר בגנות נתניהו רק בגלל הלאומיות שלי. ללא כל ספק, המשפחה הישראלית הזו הייתה ערה להאשמות שהושמעו בידי הרשויות והתקשורת בישראל כלפי פוליטיקאים ישראלים בעת ההיא, אך הם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שפלסטיני ישמיע ביקורת כלפי השחיתות של נתניהו. בעיניהם "אנחנו" לא שווי זכויות, כפי שמתנחלים המדברים לאדם הנמצא תחת כיבוש בדבר העובדה שאנחנו לא שווים. בכל הקשור להומניות, אין בינינו שיווין.

הסיפור הזה מבליט את השאלות שעולות במאמריהם של ג'סיקה מונטל ואיאן לוסטיק: האם העוינות של הקהילה בישראל כלפי זכויות אדם נובעת מחוסר נכונותם להאמין בשוויון הבסיסי בין בני אדם?

השפה הנוקשה והטכנית של זכויות האדם הדורשת התאמה של מצוקות מקומיות לסטנדרטים בינלאומיים מערערת את עבודת ארגוני זכויות האדם בכל מקום, כך גם בישראל כפי שמציינת מנכ"לית "בצלם" ג'סיקה מונטל. גישה משפטית כזו מעמיקה את הפער בין ארגוני זכויות אדם והקהילות שלהם ומאיימת על האמינות של אותם ארגונים בכל מקום בו הם פועלים. בחברה בה האמונה בשוויון היא  רופפת, הבעיה הזו היא משנית במעלה. הגורם העיקרי המונע מארגוני זכויות אדם לחולל שינוי בקהילה מסוג זה הוא היעדר האמונה בשוויון בין כל בני האדם.

העוינות שאנשים מפגינים כלפי ארגוני זכויות אדם היא איננה בהכרח תוצאה של גישה לא נכונה הננקטת בידי אותם ארגונים. כאשר מחצית מהישראלים עדיין מביעים עוינות כלפי   זכויות אדם כיוון שהן נתפשות כמסווה לזכויות אדם עבור פלסטינים כפי שמציינת מונטל, השאלה הראשונה שצריך לשאול היא האם הישראלים מאמינים בשוויון בין בני אדם. האם התפישה הרווחת בישראל עולה בקנה אחד עם סטנדרטים בינלאומיים? האם גם אנשים שאינם יהודים בישראל זוכים לשוויון בדיוק כמו יהודים? 

תרבות של זכויות אדם איננה יכולה להתקיים בישראל אלמלא כל בני האדם, כולל פלסטינים, יוכרו כשווים. ברגע שפלסטינים יזכו להכרה מלאה ולשוויון כבני אדם, ארגוני זכויות אדם יוכלו לעבוד יחד ולאתגר את המערכות בישראל שמקטלגות את הפלסטינים כאזרחים סוג ב' הראויים ליחס של מרות וקולוניזציה, אפליה ממוסדת וחיים תחת כיבוש לוחמני. ברגע שנגיע לנקודה הזו והשוויון יושג, תחושות חוסר הביטחון, הפחד הטבוע והעוינות כלפי מערכת  זכויות האדם שמתארת מונטל, ייעלמו לחלוטין.