עשורים של ביקורת פמיניסטית ופוסט-קולוניאלית לימדו אותנו, חוקרות ואקטיביסטיות צעירות, לראות בזכויות אדם תוצר הגמוני מערבי המציג מצג-שווא של אוניברסליות. למדנו להילחם עבור ריבוי ופלורליזם, במקום לשאוף למימושו של חזון אוניברסלי שנידון תמיד להדיר מישהו. חשובות ומשמעותיות ככל שיהיו, ביקורות אלו הובילו אותנו לשכוח עובדה חשובה אחת: גברים לבנים בעלי-רכוש היו שמחים לשמור את הזכויות שלהם לעצמם בלבד, בטרם מיעוטים גזעיים, אתניים ומינייים הכריחו אותם לממש ולהרחיב את תפיסת הזכויות לה הטיפו. השלכותיה הפוליטיות והתיאורטיות של השכחה הוולונטרית הזו חריפות במיוחד בהקשר הישראלי/פלסטיני, בו חלק ניכר ממהפעילות למען זכויות אדם נכשלת בהרחבת תחום הזכויות מעבר למגבלותיו הנוכחיות. קהילת זכויות האדם בישראל מסרבת להכיר ולהתמודד עם התנאים המבניים המפשיטים את התביעה לזכויות אדם מיושרה הפוליטי, ולפיכך מכוחה. 

מערכות המשפט הנפרדות ליהודים ופלסטינים בגדה המערבית, פרויקט ההתנחלויות, המערכת המסועפת של כבישים מופרדים, המחסומים והחומה, הפכו את הטענה כי משטר הכיבוש בשטחים מזכיר משטר אפרטהייד לטענה מקובלת למדי. באמנת רומא מוגדר פשע האפרטהייד ככזה "המתקיים בהקשר של משטר הפרדה ממוסד, בו קבוצה אחת שולטת ומדכאת קבוצה אחרת במטרה לשמר משטר זה". המצב ב'ישראל גופה' שונה כמובן - פלסטינים בישראל הם אזרחים, הנהים לפחות ממידה מסוימת של זכויות אזרח - אולם הוא לא שונה באופן מהותי כפי שרבים היו רוצים לחשוב. 

ארגון עדאלה פרסם באחרונה רשימה של חמישים חוקים ישראלים מפלים. חוקים אלה פוגעים בזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות של פלסטינים אזרחי ישראל, בגישה לאדמות, בהקצעה של תקציבי ממשלה ובזכויות בהליך הפלילי. צורות מגוונות של אי שוויון ממוסד מצויות בכל עבר: בבתי המשפט ובמערכת הבנקאית, במשרדי ממשלה ובשוק הפרטי, במערכת החינוך ובהתערבות הגסה של שירותי הביטחון בכל תחומי החיים. חוקי האזרחות הישראלים קובעים כי כל יהודי בעולם זכאי באופן אוטומטי להגר לישראל ולהתאזרח בה, בעוד מפלסטינים נמנעת לחלוטין זכות השיבה, והרכוש שהותירו מאחוריהם בגירוש 1948 הורכז זה מכבר כ"נטוש" והופקע.  כאזרחי המדינה, פלסטינים בישראל נקראים "לתרום" באופן שווה לאזרחים היהודים, למשל באמצעות התגייסות לשירות הלאומי. אך למרות מעטה השוויון הפורמלי, משמעות הדרישה היא התפקדות לפרויקט קולקטיבי ממנו הם מודרים לפי הגדרה: מדינה יהודית בה לעולם לא יהיו אזרחים שווי זכויות לחלוטין. 

יש להוסיף כי מעמדן יוצא הדופן של זכויות היהודים חורג מעבר לגבולותיה של היישות הציונית הקטנה. האמונה כי מדינה יהודית היא הדרך היחידה להגן על יהודים מאנטישמיות נהנית מקונצנזוס בינלאומי. כפי שהראתה לורי אלן במאמר באתר זה, התמיכה האמריקאית בהגירה יהודית לפלסטינה היתה כרוכה בסגירת דלתותיה של ארצות הברית עצמה להגירה יהודית. מעצמות אירופה עשו ככל יכולן לפתור את הבעיה היהודית מחוץ לגבולותיהן (אם כי, כמובן, "הבעיה היהודית" היתה, מראשיתה, בעיה אירופית ולא יהודית). עם הכרה בינלאומית מקיר לקיר, יסדה את עצמה ישראל כמדינה מיוחדת במינה: כזו המתנה זכויות אזרח בהשתייכות לאומית-דתית, ועם זאת אינה מתביישת לכנות את עצמה דמוקרטיה. 

ג'סיקה מונטל מזהה בצדק כי יהודים בישראל רואים בביטוי זכויות אדם מילה נרדפת לזכויות פלסטינים. אולם היא שוגה בהניחה כי העוינות שחש הציבור הישראלי לארגוני זכויות אדם נובעת מסנטימנטים דתיים ולאומיים קמאיים. למעשה, זוהי דוגמה אחת לאופן בו שיח פורמליסטי מוביל לקוצר ראייה פוליטי. מונטל טוענת, למעשה, כי הסיבה ש"הם" אינם מסכימים "איתנו", היא הפרטיקולריות הדתית, הלאומית או האתנית שלהם, זו המחייבת את ארגוני זכויות האדם לתרגם את הערכים האוניברסליים שלהן לשפה מקומית.  

בניגוד למה שפעילי זכויות אדם נוטים לעיתים חשוב, הציבור הישראלי אולי לוקה בגזענות, אך וודאי לא בטמטום. למעשה, רבים מהישראלים מבינים היטב את מה שמונטל מכחישה מכל וכל: בישראל/פלסטין רק לפלסטינים יש זכויות אדם. כפי שניסחה בבהירות חנה ארדנט, כשעיקרון השוויון בפני החוק נשבר, מושג האזרחות כולו קורס. או אז נפער שסע בקהילת התושבים: בין אזרחים שזכויותיהם נובעות מהשתייכות לאומה, ובין מיעוטים ופליטים שגורלם מופקר. אז מתברר כי זכויות אדם הן רק המגן האחרון של מי שהופשטו מאזרחותם, והחלתן כללית באותה מידה שהיא מוגבלת. לכן, כשארגונים כמו בצלם עושים מאמצים הירואיים לפנות לציבור הישראלי באמצעות "תרגום" השיח האוניברסלי לעברית, הם מוצאים את עצמם שוב ושוב מול מקהלה צוהלת: ישראלים המבינים היטב שמקור זכויותיהם רחוק מרחק רב ממקור זכויותיהם של פלסטינים. 

נדמה כי מונטל מתכוונת בכנות לדבריה כשהיא כותבת "אם אנו רציניים בכוונתנו להגיע לקהלים רחבים יותר, עלינו להיכנס עמם למסגרת של דיאלוג כן, המבוסס על ההבנה שגם אנו פתוחים להשתנות", אולם היא לא מציעה כל רמז באשר לסוג השינוי הדרוש. לא במקרה. רבים מפעילי זכויות האדם בישראל אינם מסוגלים לשאת את הרעיון שהעמדות בהן הם מחזיקים אינן עמדות אוניברסליות, וכי הם לא פחות מחויבים לעמדות לאומיות ופרטיקולריות מהציבור אותו הם מנסים ללא לאות לשכנע. 

 אם ארגוני זכויות האדם בישראלים מתכוונים ברצינות לדבר עם הציבור הישראלי, עליהם להתחיל להתמודד עם שאלות יסוד, במקום להימנע מהן בניסיון נואל להתחבב על העם. עליהם להתמודד עם השאלה כיצד יוכלו יהודים לחיות עם פלסטינים בשוויון, מהי המשמעות של ויתור על הפריבילגיה היהודית ועל אופיה היהודי של המדינה. במילים אחרות, עליהם להרחיב, ולא לצמצם, את מרחב הזכויות עליו הם נאבקים. משמעות הדבר היא, בין היתר, מאבק בכל חמישים החוקים הגזעניים המופיעים ברשימה השחורה של עדאלה וקידום ממשי של זכויות הפליטים הפלסטינים - ובהן זכות השיבה - זכויות יסוד אשר נמחקות ומושתקות בשיח זכויות האדם בישראל. רק שינוי כזה יאפשר לפעילי זכויות האדם בישראל לדבר עם הציבור הישראלי. הפעם, לא כסוכנים נאורים לכאורה של אמת אוניברסלית, אלא כחברים שווים בקהילה פוליטית אשר, למרות הקושי והפחד, מוכרחה להשתנות.