openGlobalRights-openpage

ארגוני זכויות האדם בישראל אינם צריכים להיות פופולריים כדי להיות אפקטיביים

Montell copy.jpg

ארגוני זכויות אדם בישראל נמצאים תחת לחץ אדיר מצד גורמי ימין ולאומנים הרואים בהם "בוגדים בעם היהודי". למרות זאת, עליהם להמשיך ולהיאבק על העקרונות שלהם ללא קשר לדעת הקהל הציבורית.  English , العربيةEspañolFrançaisTürkçe

Jessica Montell
4 August 2014

 ביטוי נפוץ בישראל אומר כי "עדיף להיות חכם ולא צודק", משמעותו בעצם היא שעדיף לך להשיג את מטרותייך מאשר להילחם על עקרונותייך.

בהקשר של זכויות אדם לביטוי הזה יישום מוגבל. יש בהחלט מקום שארגוני זכויות אדם יחשבו באופן אסטרטגי כיצד להשפיע ולייצר דעת קהל שתתמוך בפעילותם.  עם זאת, יש גבול לכמה "חכמים" אנו יכולים להיות בתור פעילי זכויות אדם, בייחוד שמשימתנו היא להשמיע את קולו של הצדק.

בכל רחבי העולם ארגוני זכויות אדם מגנים על החלשים והמיעוט המופלה בחברה ולא אחת סובלים מהשמצות בשל כך. למרות זאת, זה נדיר שארגון זכויות אדם מקדיש את פעילותו להגן על מה שנתפש בידי רבים כצד האויב בסכסוך לאומי. זהו בדיוק המקרה של ארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל כדי להגן על זכויות הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים. אין זו מפתיע שבסיטואציה כזו ארוגני זכויות אדם יזכו לעוינות ויהפכו למטרות להתקפות עבור ציבורים נרחבים בחברה הישראלית-יהודית.

הכעס הזה המופנה לעבר ארגוני זכויות אדם הוא אינו דבר חדש.  אנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומתייחסים אליו כמן סיכון מקצועי. במשך השנים, עיתונאים ישראלים ובעלי טורים גינו אותנו וטענו שאנו מסייעים לטרוריסטים, קמו ארגונים לנסות להטיל דופי באמינות ובמניעים שלנו ופוליטיקאים המזוהים עם הימין אף קידמו חקיקה שנועדה להגביל את פעילותנו.

במהלך חודש יולי נגרר פעם נוספת הסכסוך הישראלי-פלסטיני למלחמה, אם כי מדובר במערכה א-סימטרית מובהקת, שהביאה גם לגאות משמעותית בלאומנות הישראלית. העוינות כוונה ברובה כלפי פלסטינים אזרחי המדינה והשטחים שספגו אלימות פיזית, איומים ושיטות הפחדה נוספות. הגורמים הלאומנים תקפו פעילי שמאל ומפגינים שמחו נגד המלחמה – יהודים וערבים כאחד -  ואיימו על פעילי זכויות אדם.

מוקדם מדי לקבוע האם אירועי השבועות האחרונים מסמנים מגמה חדשה להידרדרות או שמא מדובר בגילויי גזענות וחוסר סובלנות שכבר מוכרים היטב. בכל מקרה, האווירה הכללית בישראל מדאיגה וחייבים להתייחס אליה. ארגוני זכויות אדם ניסו לחשוב במשך שנים כיצד ניתן להעביר את המסר שלנו ולבסס קשר עם הציבור בישראל. במקביל לפעילויות הסברה שנועדו לקדם שינויים ספציפיים במדיניות, ארגונים רבים השקיעו רבות גם בפעילות ענפה שמטרתה חיזוק הקשר עם הציבור. לכולנו יש דפים רשמיים ברשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, אנו כותבים מאמרי דעה בעיתונים ומופיעים בכל תכנית אקטואליה שתארח אותנו. אנו נותנים הרצאות בבתי ספר ואוניברסיטאות ומציעים סיורים לציבור הרחב שמטרתם הכרות עם המציאות בשטחים הכבושים באמצעות חוויה אישית.

המאמצים הללו חשובים. על אנשים לשמוע, להכיר ולהתחבר למסר שלנו, לראות את הפנים של אלו שסובלים מהמדיניות הישראלית, להבין שקיימת חלופה לגזענות ולגילויי הלאומנות שפשו בחברה שלנו. ואולם במציאות הנוכחית המאמצים הללו לא יובילו להתגייסות מאסיבית של פעילים ישראלים לשורות ארגוני הגנת זכויות אדם.

רבים בישראל ומחוצה לה מלינים על ההשמצות שסופגים ארגוני זכויות אדם ושואלים כיצד ניתן להגדיל את בסיס התמיכה עבור פעילות זכויות אדם בקרב הציבור. 

Montell%20copy.jpg

Hosam Salem/Demotix (All rights reserved)

A distraught Palestinian woman from the Shejaiya residential district of Gaza City searches through the ruins and rubble of buildings destroyed by Israeli airstrikes as the current conflict continues.


כדי לענות על השאלה הזו חשוב להבחין בין תמיכה בזכויות אדם ותמיכה בארגוני זכויות אדם. מטרתנו היא קידום העקרונות ולא בהכרח הגדלת התמיכה בארגונים. אם קובעי מדיניות בישראל או הציבור הרחב ישנו את עמדותיהם כלפי זכויות הפלסטינים אך ימשיכו להשמיץ אותנו, בכל זאת הצלחנו במשימתנו.

כאשר קיימתי התייעצויות עם חברות יחסי ציבור, חברות סקרים ומומחים אחרים כיצד לפעול כדי לעצב את דעת הקהל בישראל בסוגיות זכויות אדם, לרוב שמעתי גרסה כזו או אחרת של "עלייך להיות חכמה יותר ופחות צודקת". במילים אחרות הם מייעצים לנו להציף ולדבר יותר על ההפרות שמבצעים הפלסטינים, להבליט סוגיות שיש עליהן קונצנזוס רחב יותר בקרב הציבור הישראלי כמו אלימות של מתנחלים כנגד פלסטינים על פני אלימות של חיילים כלפי הפלסטינים.

נכון להיום, כל הצלחה הקשורה בזכויות אדם בהקשר הישראלי-פלסטיני היא תוצאה של אסטרטגיה מכוונת אליטות

לעצה הזו יש מעט מאוד יכולת מעשית ופרקטית. אם אנו באמת נשארים נאמנים לדנ"א של זכויות האדם, עלינו להמשיך ולהשמיע את קולנו גם כאשר זה לא פופולרי לעשות זאת. סבב הלחימה הנוכחי בעזה הוא רק דוגמה אחת מבין רבות.

אז האם עלינו להיות פופולריים כדי להיות אפקטיביים? אם אנו מדברים על השפעה על שינויי מדיניות קונקרטיים, התשובה היא בוודאות שלילית. נכון להיום, כל הצלחה הקשורה בזכויות אדם בהקשר הישראלי-פלסטיני היא תוצאה של אסטרטגיה מכוונת אליטות, לרוב שילוב של עבודה משפטית בזירה המקומית וסנגור מול מקבלי החלטות בשדה הבינלאומי. האסטרטגיה הזאת הביאה לאיסור   עינויים כחקירות שב"כ, שינוי תוואי של גדר ההפרדה בשטח הגדה המערבית והפסקת  השימוש בהריסת בתים כאמצעי ענישה, הישג משנת 2005 שלאחרונה חלה בו כרסום עם החזרת הפרקטיקה הזו לשימוש.

אם השינוי היה כרוך בשכנוע מרבית הציבור הישראלי שעינויים הם אסורים באקלים פוליטי בו עינויים נחשבו אמצעי לגיטימי לעצירת מחבלים מתאבדים, אני חוששת כי הפרקטיקה של שימוש בעינויים לא הייתה נפסקת עד היום.

נכון שמדובר על מעגל קסוםי: כיוון שאין תמיכה ציבורית באג'נדה שלנו, הצלחנו להוביל לשינוי למרות היעדר תמיכה כזאת. אם מרבית הציבור בישראל היה תומך באג'נדה שלנו,  מלכתחילה לא היינו נמצאים במצב של כיבוש צבאי שהולך ומעמיק.        

imgupl_floating_none

Had enough of ‘alternative facts’? openDemocracy is different Join the conversation: get our weekly email

Comments

We encourage anyone to comment, please consult the oD commenting guidelines if you have any questions.
Audio available Bookmark Check Language Close Comments Download Facebook Link Email Newsletter Newsletter Play Print Share Twitter Youtube Search Instagram