openGlobalRights-openpage

המלחמה הבאה בעזה: האם פירוק ההתנחלויות מסוכן לפלסטינים יותר מאשר לישראלים

Dalsheim_1.jpg

לפני שישראל פינתה את המתנחלים מרצועת עזה, הזהירו האחרונים כי פינויים רק יחמיר את מצבם של הישראלים שבתוך הקו הירוק. כמעט עשור מאוחר יותר, נראה שהצדק היה עמם. العربية, English

Joyce Dalsheim
10 December 2014

לפני שפונו מבתיהם וסולקו בכפייה מקהילותיהם בידי ממשלת ישראל בשנת 2005, הזהירו המתנחלים ברצועת עזה כי סילוקם רק יחמיר את המצב.  הם התריעו כי חזית האלימות בין ישראלים לפלסטינים תתקרב לישראלים החיים בתוך הקו הירוק, וטענו כי לא זו בלבד שנוכחותם מהווה חיץ, אלא שאלוהים הבטיח את הארץ לעם היהודי ואסור להם לזנוח אותה. המתנחלים טענו שההתיישבות היהודית ברצועת עזה, שלא כמו במקומות רבים אחרים בתוך ישראל, לא הייתה כרוכה בהרס או עקירה של קהילות פלסטיניות. למעשה, יהודים ישראלים שחיו ברצועת עזה חזו כי אם הממשלה תיסוג, החיים יהפכו למסוכנים בהרבה עבור ישראלים אחרים.

ואכן, כך בדיוק אירע. מאז ההתנתקות בשנת 2005, אז נסוגה ישראל באורח חד צדדי מרצועת עזה ופינתה את חייליה ואזרחיה, מצאו עצמם יישובים שלווים בדרום ישראל בחזית העימות האלים. התקפות מצד פלסטינים על אזרחים ישראלים, שבעבר כוונו אל ההתנחלויות ברצועת עזה, מופנות מאז הנסיגה כלפי יישובים בתוך גבולותיה המוכרים של ישראל. כיום, נורים טילים מעזה לכיוון עיירות בפריפריה הדרומית  של ישראל.

המתנחלים אמנם לא הציגו תחזיות פומביות באשר לחייהם של הפלסטינים ברצועת עזה, אולם אין ספק שגם מצבם החמיר במידה ניכרת מאז ההתנתקות של שנת 2005.  בשלוש מערכות צבאית גדולות שהתנהלו עד כה, ובחילופי אש המתרחשים מעת לעת, נהרגו אלפי פלסטינים.  מאז נסוגה ישראל מהשטח הפלסטיני מספר הפצועים וההרוגים מקרב תושבי הרצועה והיקף הנזק לרכושם רק הלכו וגדלו. במובנים רבים הדבר היה צפוי לחלוטין, גם אם הוא נדמה מנוגד לאינטואציה.

Dalsheim.jpg

Flickr/Israel Defense Forces (Some rights reserved)

An Israeli settler is forcibly evacuated from his home in Gan Or, Gaza.


למעשה, כך אולי היה צופה ג'יימס רון, שעוסק בהשוואה בין אלימות המדינה בישראל ובסרביה. כאשר מדינת לאום מכילה מיעוט, הוא מסביר, מיעוט זה עשוי למצוא עצמו נתון לפיקוח מקיף. כך אירע, לדברי רון, לפלסטינים בגדה המערבית, שאותה הוא מתאר כדומה ל"גטו" – או מה שאנחנו עשויים לראות כשמורה או מחנה. לדבריו, הגטו מרמז על כפיפות ועל מדיניות של בלימה, ועל אף שגטאות נתונים לפיקוח מתמיד, אין מחריבים אותם.

אולם, אלימות המדינה מתגברת כאשר אלה הנחשבים לזרים או לאויבי האומה מופרדים ממנה ונמצאים ב"אזור ספר" שלה. במערב ארה"ב למשל, כאשר אזור הספר נפתח, ועמים ילידיים טרם נכללו בארצות הברית, הם הפכו קרבן לנישול ולטבח. רון טוען גם כי כאשר כוחות מערביים הכירו בעצמאותה של בוסניה בשנת 1992, הדבר תרם להפיכתה לאזור ספר, והכין את הבמה לטיהור אתני.

אנו עשויים לשאול את עצמנו האם ההתנתקות הפכה את רצועת עזה לאזור ספר כזה. אם כך הוא הדבר, ייתכן שהיה עלינו לצפות את האלימות הקיצונית שהתרחשה מאז. במקרה כזה, לא נותר לנו אלא לתהות האם פירוק התנחלויות מסוכן יותר לפלסטינים מאשר לישראלים.

אולם, מה יושג אם בסיסה האתני-לאומי של מדינת-הלאום מוביל בהכרח לבלימה או לסילוק של אלה שאינם נחשבים לבני האומה? רבים מהתומכים בזכויות הפלסטינים קוראים להפסקת ההתנחלות הישראלית ולפירוק התנחלויות קיימות בשטחים הפלסטיניים הנתונים לכיבוש ישראלי. זאת, כהכנה לכינונן של שתי מדינות לשני עמים, זו לצד זו. אולם, מה יושג אם בסיסה האתני-לאומי של מדינת-הלאום מוביל בהכרח לבלימה או לסילוק של אלה שאינם נחשבים לבני האומה?

כך הזהירה חנה ארנדט מפני הסכנה הטבועה במבנה מדינת-הלאום – המערערת את יציבות חייהם של מי שאינם נחשבים לחלק מהקבוצה הלאומית השלטת. כפי שמסבירה ג'ודית בטלר באופן רהוט כל-כך, "הקטגוריה של חסרי מעמד משוחזרת לא רק על-ידי מדינת-הלאום אלא על-ידי סוג מסוים של הפעלת כוח השואף ליצור בכוח זהות בין אומה למדינה, סוג שרואה במקף שלשלת".

סילוקם של מתנחלים יהודים, כמו הריסת בתי פלסטינים, גם הוא חלק מתהליך רחב יותר של הפרדה, כוח השואף לייצר בכוח זהות בין עם לבין שטח. הפרדה זו עשויה להידמות כמשחררת: שלב בדרך לעצמאות. אולם מחיצות אינן מובילות בהכרח לשלום. במקרה של רצועת עזה, ייתכן כי הרחקתם של האזרחים הישראליים היא שאפשרה את התגברות האלימות.

אם המצב בישראל/פלסטין הוא מאבק על פיסת קרקע בין שתי קבוצות לאומיות, אזי הלחימה על הפיכתו של אותו "מקף" ל"שלשלת" תימשך, והאלימות, המוות, וההרס רק יתגברו. אם ישראל/פלסטין היא חברה קולוניאלית של מתיישבים, אזי ניתן להבין את כוחות ההפרדה הנדרשים עבור שתי מדינות כחלק מתבנית יסודית המחייבת את הכחדת הילידים. על-פי פטריק וולף, קולוניזציה בידי מתיישבים היא תבנית בעלת היגיון פנימי של הכחדה העשויה ללבוש צורות שונות. באוסטרליה למשל, הטמעה בדמוקרטיה רב תרבותית עלולה להיות גם צורה של הכחדת הילידים. אולם בישראל/פלסטין היגיון זה לובש צורה של שמירה על טוהר באמצעות הפרדה של קבוצות אתנו-לאומיות, ודחיקת אנשים לתוך שטחים קטנים יותר ויותר – מה שסארי חנפי מכנה "מחיקה מרחבית". משמעות הדבר עשויה להיות כי אלה הקוראים לפירוק ההתנחלויות מסייעים גם בהכנת הבמה להרס האנשים שאותם הם מנסים לשחרר.

אם נבחן את שתי התיאוריות יחדיו – קולוניאליזם של מתיישבים ואלימות באזורי ספר – אזי המאבק על כינון מדינה עשוי להיות חשוב פחות מהמאמץ להיצמד לקרקע, אפילו אם משמעות הדבר היא ויתור זמני על זכויות שוות כאזרחים. כך המליץ לאחרונה סרי נוסייבה בספרו השנוי במחלוקת. או, כפי שהציע לאחרונה נועם שיזף, המאבק למען זכויות האדם וזכויות האזרח עשוי לקבל עדיפות על-פני הדרישה לכינון מדינה. מובן כי תסריט כזה עלול להוביל גם להיטמעות, שלדברי פטריק וולף היא למעשה הכחדה (השמדת עם?) באמצעים אחרים.

גרסה מוקדמת יותר של מאמר זה התפרסמה בבלוג הסופרים של דפוס אוניברסיטת אוקספורד: http://blog.oup.com/2014/10/gaza-war-settlers-israel-palestine

imgupl_floating_none

Had enough of ‘alternative facts’? openDemocracy is different Join the conversation: get our weekly email

Comments

We encourage anyone to comment, please consult the oD commenting guidelines if you have any questions.
Audio available Bookmark Check Language Close Comments Download Facebook Link Email Newsletter Newsletter Play Print Share Twitter Youtube Search Instagram