לאחר שני עשורים של פעילות בארגון זכויות אדם, נפלה בחלקי הזכות לייחד את זמני בשנה האחרונה למחקר ורפלקסיה, הן על עבודתי והן על קהילת זכויות האדם כולה.

בקצב האינטנסיבי של עבודת ארגוני זכויות האדם בישראל-פלסטין, אין לנו פנאי לקחת פסק זמן ולהתבונן בהישגים לאורך השנים. גם כשמבצעים תהליכי הערכה, הארגונים נוטים לראות את חצי הכוס הריקה; אנחנו מצטיינים באיתור בעיות ובניסיון לפתור אותן. לכן, גם כאשר הגענו להישגים, על-פי רוב אנו ממהרים להסביר למה הם בעצם זניחים ולמה המצב עדיין דורש תיקון.

במחקר שעשיתי אימצתי גישה הפוכה: להגדיר הישגים בתחום זכויות האדם בשטחים ולבחון מה ניתן ללמוד מהם. ערכתי ראיונות עם עשרה פעילים מובילים בתחום זכויות האדם, ישראלים ופלסטינים, וביקשתי מהם לציין את ההישגים המשמעותיים של הקהילה שלנו. במישור הפרטני היה די פשוט לראות את ההשפעה. בשני העשורים האחרונים, ארגונים נתנו סיוע למאות אלפי פלסטינים שהיו קורבנות הפרה של זכויות האדם: שחרור ממעצר שווא, שיפור תנאי כליאה, סיוע בגישה לאדמות חקלאות או לטיפול רפואי, מתן היתרי תנועה ופיצויים לקורבנות אלימות.

רוב המומחים מסכימים שהמידע והניתוח של ארגוני זכויות האדם השפיעו רבות. עיתונאים, דיפלומטים ומקבלי החלטות שמחפשים מידע פונים קודם כול לארגוני זכויות האדם, והמידע והניתוח שלנו תורמים לעיצוב שיח על השטחים ומניעים תהליכים, גם בארץ וגם בחו"ל.  

קשה יותר לתעד את השפעתנו על שינוי מדיניות לטובת זכויות האדם; לא לא תמיד ברור אם התפתחות מסוימת היא בגדר שיפור בתחום זכויות האדם, ואם כן – האם היא פועל יוצא של עבודתנו. בג"ץ מוציא פסק דין שמכיר בזכויות של פלסטינים, אך פסק הדין אינו מיושם. האם זה הישג? וכשפסק הדין מיושם, האם בהכרח הדבר הביא תועלת או בעצם גרם נזק?

עתירות בדבר המאחזים ממחישות את הדילמה: בג"ץ הכיר בזכותם של פלסטינים על קרקעות שמאחזים בנויים עליהן וחייב את פינוים בפסקי דין אחדים. הצבא אף פינה כמה מאחזים בעקבות פסקי דין אלו. לכאורה, זה הישג של ממש במאבק בהתנחלויות, אך תמיד במקרים האלה הממשלה "מפצה" את המתנחלים בבנייה נרחבת יותר בהתנחלויות אחרות. האם השתלשלות דברים שכזאת היא הישג בעבור קהילת זכויות האדם?

ויש דוגמאות הפוכות, של התפתחויות חיוביות בשטח ללא כל הכרה עקרונית בזכויות האדם של הפלסטינים. המאבק למען איחוד משפחות הוא דוגמה טובה: עשרות אלפי נשים שנישאו לפלסטינים אך לא קיבלו מעמד חוקי שאפשר להן לחיות עם בני זוגן בגדה המערבית או ברצועת עזה חיו שנים בסכנת גירוש. לפני עשור נשים אלה קיבלו היתרי שהייה, אך לא משום שישראל הכירה בזכותן לחיות עם בני משפחתן אלא כמחווה הומניטרית לאבו מאזן. האם זהו הישג לארגוני זכויות האדם? הפעילים שדיברתי אתם נתנו תשובות שונות על השאלות האלה.

לאחר התלבטויות כאלה, הכנתי רשימה של 14 הישגים – מקרים שבהם שינוי מדיניות הביא לשיפור במצב זכויות האדם. על סמך מסמכים רשמיים וראיונות עם פעילי זכויות האדם ומקבלי החלטות צבאיים ואזרחיים, בניתי את השתלשלות האירועים בכל מקרה וגיבשתי תאוריה כדי להסביר את תרומתם של ארגוני זכויות האדם בו. גישתי הייתה דומה ל"סבירות אסטרטגית" שהציעו ג'רמי סמית וג'ים קו.

Destruction crews carry out a court-ordered demolition of apartment buildings on the outskirts of an Israeli settlement near Ramallah, West Bank.

דוגמה אחת היא הריסות בתים עונשיות. ארגוני זכויות האדם הגישו כשבעים עתירות לבג"ץ נגד הריסות מסוג זה. בג"ץ לא קיבל שום עתירה נגד הריסת בית, אך הביקורת נגד הפרקטיקה גברה, גם בקרב משפטנים ישראלים וגם בחו"ל. בעקבות דוח של ארגון זכויות אדם יזמה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת דיון בנושא הריסות עונשיות, ויושב ראש הוועדה אף זימן את הפצ"ר לשיחות אישיות נוקבות בנושא. כל זה הביא את הצבא ב-2004 להקים ועדה לבחון מחדש את הריסות הבתים העונשיות, וועדה זו המליצה להפסיק את ההריסות. שר הבטחון קיבל את המלצת הוועדה, והדבר הוביל לעשור ללא הריסות עונשיות בגדה המערבית (ב-2014 חידשה הממשלה את ההריסות העונשיות, בינתיים בהיקף מצומצם). בשנים 2004–2014 המשיך הצבא להרוס בתים של פלסטינים בנימוקים אחרים, אך הפסקת ההריסות העונשיות הצילה מאות משפחות מענישה קולקטיבית ומאיבוד ביתן.  

פעמים רבות קורה שעם הזמן חלה נסיגה שממעיטה או מוחקת הישג שהגענו אליו בעמל רב. זה טבעה של פעילות למען זכויות האדם בעולם כולו. דוגמה אחרת היא מכשול ההפרדה. בג"ץ קבע כי תוואי המכשול פוגע בפלסטינים פגיעה לא מידתית ויש לשנות אותו. לקהילת זכויות האדם היה תפקיד מרכזי במיפוי תוואי הגדר, בחיזוי הפגיעה שהוא עתיד לגרום כשיושלם ובתיעוד הפגיעה שהוא גורם במקומות שהושלם. משנאסף די מידע בנושא, הסוגיה הונחה לפתחו של בית הדין הבין-לאומי לצדק, וסביר להניח שהדיונים בו השפיעו על בית-המשפט העליון. גם ההפגנות השבועיות של פלסטינים נגד תוואי הגדר השפיעו על בית-המשפט העליון, והביאו לשינויים נוספים בתוואי. אמנם רוב המכשול בנוי בתוך שטחה של הגדה המערבית, אך התיקונים שנעשו "הצילו" 375,000 אנשים ו-280,000 דונם שהמכשול היה אמור להקיף לפי התוכנית המקורית.

שתי הדוגמאות האלה מלמדות שההישגים בתום זכויות האדם הם חלקיים; המצב משתפר אך הפרת זכויות האדם נמשכת. פעמים רבות קורה שעם הזמן חלה נסיגה שממעיטה או מוחקת הישג שהגענו אליו בעמל רב. זה טבעה של פעילות למען זכויות האדם בעולם כולו – עבודה סיזיפית.

מניתוח של "ארגז הכלים" ב-14 המקרים שתיעדתי עלה בבירור שיש תפקיד מרכזי לשלושה כלים לקידום זכויות האדם: תיעוד, עתירות לבג"ץ והפעלת מקבלי החלטות בחו"ל. לשלושה כלים אחרים היה תפקיד קטן: הפעלת הציבור הישראלי (ולא במפתיע, בהתחשב בעוינות של חלק גדול מהציבור כלפי הפלסטינים וההתעלמות מזכויותיהם), עבודה ישירה עם מקבלי החלטות ישראלים (תרומתם למניעת הריסות בתים עונשיות הייתה מקרה יוצא דופן) ומינוף ההתנגדות העממית הפלסטינית. שני כלים חדשים עשויים להביא תועלת: תיעוד וידאו וקידום דין וחשבון בין-לאומי, בעיקר לנוכח הצטרפות פלסטין לבית-הדין הבין-לאומי הפלילי.  

כמה תובנות עולות מהניתוח הזה: אין כלי שעשוי לשפר זכויות אדם לבדו; כמעט תמיד השינוי נובע משילוב של כלים בין-לאומיים לצד פעילות בתוך ישראל. אין צורך שכל ארגון יפעיל את כל הכלים, ומוטב שארגונים יפתחו יתרון יחסי. עלינו להבין את מקומנו בתוך הסביבה הרחבה, ובעיקר – את חשיבות עבודתנו בהנעת התקשורת, משפטנים, גופים הומניטריים ושחקנים מדיניים שמגבירים וממנפים את דרישתנו לכיבוד זכויות האדם. בדרך כלל כך הצלחנו לחולל שינוי.

מצב זכויות האדם בשטחים עגום. הכיבוש מתעצם, ויחד אתו האלימות והפרות זכויות האדם. במציאות הזאת קשה להבחין בהשפעת ארגוני זכויות האדם. ואולם, כפי שכתבו אמה נאוטון וקווין קלפין, "שינוי חברתי קורה לאט ובהדרגה, אבל הוא קורה. פעילים ותורמים צריכים לחגוג את ההצלחות הקטנות לאורך הדרך". ואכן, ההכרה בהצלחות הקטנות והלמידה מהן מחזקות את יכולתנו לקדם הצלחות גדולות בעתיד.