לפני שבצלם החל לערוך סקרי דעת קהל בישראל, הימרנו בינינו לבין עצמנו מה היקף ציבור התומכים שלנו. כארגון ישראלי העוסק בעיקר בדרך שבה הצבא שלנו נוהג בפלסטינים בשטחים הכבושים, ידענו שאנחנו לא פופולאריים. זה היה בשיא האינתיפאדה השנייה, תקופה של פיגועי התאבדות רבים והתקפות אחרות על אזרחים ישראליים. המסרים שלנו, לפיהם ישראל חייבת לכבד את זכויות האדם של פלסטינים אפילו בעת שהיא נאבקת בהתקפות כאלה נתקלו בעוינות רבה. רוב חברי הצוות שלנו העריכו שרק כ-5% מהיהודים בישראל תומכים בעבודתנו. למעשה, התוצאות חשפו שכ-20% מהנסקרים חשבו שהדוחות של בצלם "מדויקים והוגנים". באותו סקר הסכימו 30% כי במציאות שלנו מוצדק שארגונים לזכויות האדם יתמקדו בזכויותיהם של פלסטינים. מי שמסתכל מבחוץ עשוי לחשוב ש-20% תמיכה הם מעט מאוד. אבל אנו הופתענו לטובה לגלות שנתח לא זניח מהציבור מבין את חשיבות עבודתנו.
לארגונים לזכויות האדם המתמקדים באורח בלעדי במקבלי החלטות וקהלי עילית אחרים אין שום צורך לעסוק בדעת הקהל, וכך היה המצב בישראל במשך שנים. אולם, במהלך שני העשורים האחרונים ארגונים ישראליים השקיעו מאמצים בהצגת המסרים שלהם לכלל הציבור, כדי לעורר דיון בסוגיות שבהן הם עוסקים ולחזק את התמיכה במאבקיהם. סקרי דעת קהל סייעו במאמצים אלה.
