בשנים האחרונות נכתב הרבה על צדדיה השליליים של התרבות הפוליטית בישראל. ישראלים, ובייחוד הרוב היהודי כהכללה, מואשמים לעיתים מזומנות בכלי התקשורת המקומיים והזרים – כמו-גם בניתוחים פוליטיים ואקדמיים מסוימים – בהבעת עמדות ורגשות לא דמוקרטיים, אם לא אנטי-דמוקרטיים. עמדות ורגשות אלה מתוארים לעיתים כ"גזעניים", בייחוד בכל הנוגע למיעוטים הלא יהודיים במדינה.
שלא במפתיע, פרשנויות אלה הושפעו מאוד ממספר לא קטן לאחרונה של התקפות, הן מילוליות והן פיזיות, שכוונו בעיקר (אם כי לא רק) נגד ערבים. התקפות אלה בלטו במיוחד בקיץ 2014, במהלך "מבצע צוק איתן". הרושם הרע שהתקבל מהן התעצם נוכח הביקורות הרבות בישראל נגד עמדות ליברליות, ויוזמות חקיקה ומדיניות של פוליטיקאים ופעילים אזרחיים מן השמאל. מובן שיריבי ישראל ששו לאמץ את התמונה שבה הצטיירו הישראלים כאנטי-דמוקרטיים ו/או גזעניים, ואליהם הצטרפו גם חלק מ"אוהביה המאוכזבים" של ישראל מבית ומחוץ.
